אובדן הילדות:

ניל פוסטמן כתב ספר בשם 'אובדן הילדות'. בספר זה הוא מתאר כיצד הצורך בלימוד קריאה וכתיבה הוביל במאה הקודמת לפתיחת בתי ספר ולהבחנה ברורה בין הילדים שצריכים ללמוד לבין מבוגרים שכבר יש להם ידע, ויוצאים לעבוד. לטענת פוסטמן, החל מ1950, שבו המציאו את הטלגרף, ועד ימינו ישנו תהליך ארוך שגורם לאובדן הילדות. ברגע שהמידע זמין לכולן, גם לילדים, ההבדל שהיה בין ילדים למבוגרים נעלם. הטלוויזיה יצרה את שינוי זה לטענתו, מפני שבשביל לראות טלוויזיה אין צורך בידע של קרוא או כתוב, ברגע שהטלוויזיה דולקת גם ילד קטן רואה ובדרך כלל גם מבין הכל בדיוק כמו המבוגרים.

אובדן התמימות:

הטלוויזיה לא מאפשרת סודות. בשביל להתקיים היא מראה את הכל, לא חוסכת מאיתנו. דבר זה גורם לכך שילדים כיום יודעים הכל, אין סודות, וכך אין ילדות. 

מלחמת המינים פרק 12: "כמה זמן לוקח לאמא להתארגן?"

אנו יכולים לראות באותו סרטון כי לאותם ילדים יש ידע נרחב בנושאים שונים שבהם הם לא אמורים להבין בגיל כה צעיר. במהלך הדורות בעקבות עידן הטלוויזיה והמחשבים התמימות של הילדים אבדה. הילדים חשופים לכל, הם מבינים הכל ורואים הכל. בנוסף, ישנה תחושה שכבר מגיל צעיר הילדים והנוער מנסים להידמות למבוגרים בתחומים שונים. לבוש, טיפוח, שפת יומיום וכו'. בעקבות כך, אנו מגיעים לאובדן נוסף.

אובדן הסמכות:

הילדים שכבר מבינים הרבה, ולפעמים אפילו יותר מן הוריהם, לדוגמא בעידן המחשבים, שאליו הם נולדו בניגוד להורים שלא כ"כ מבינים את דרך תקשורת זו, ולכן יכולים להתנשא מעליהם ולהרגיש תחושת סמכות ועליוניות כלפי הוריהם שאינם מבינים. דבר זה ודברים נוספים שכאלו מורידים מן הסמכות ההורית, והופכים את מעמדם של ההורים ושל הילדים להיות כמעט שווים. הילדים מבינים הרבה דברים שהוריהם הבינו רק בגיל מאוחר יותר. בנוסף, הילדים חושבים את עצמם כבוגרים כבר בגיל מאוד מעיר, ולכן מסכימים לעצמם ל"צפצף" על הוריהם ולזלזל בדבריהם ולקבל החלטות על דברים שונים בעצמם.

לסיכום, החשיפה לטלוויזיה מפני שהיא לא מבדילה בין ילדים למבוגרים, גרמה לאובדן הסמכות של המבוגרים, ההורים והמורים. מפני שאם הילד יודע כמו הוריו או מוריו ולפעמים אף יותר, איזו סיבה יש לו לכבד אותם ולשמוע בקולם? בנוסף אובדן התמימות של הילדים, ואובדן הילדות כולו. אנו חיים בעולם שבו אין אפשרות אחרת, זהו המצב ואין פתרון אמיתי לבעיה זו.      

ייצוג נוער:

הנוער בישראל מאוד מושפע מהדברים סביבו. הצבא, תנועת נוער, התקשורת,ועוד. בתחילת דרכה של המדינה, הנוער סירב לאמץ את דפוסי ההתנהגות המקומית, אלא לדבוק בתרבות המקומית. אך כיום, הנוער מושפע מאוד מהתרבות המערבית, לדוגמא: מוזיקה, סרטים, לבוש וכו'. ישראל זוהי קבוצה של חברת מהגרים, חברה הבנויה מתרבויות שונות בעולם. ולכן בני הנוער הנמצאים בארץ ישראל שונים זה מזה על רקע של וותק בארץ, דת, מעמד ועוד.

הצבא בישראל זהו נושא מדובר מאוד, ויש לו קונוטציה חיובית בעולם של בני הנוער. כבר מגיל תיכון בני הנוער מתחילים להתכונן לגיוס. הגיוס נעשה בגיל 18, דבר המוביל את אותם בני נוער הצעירים לעולם של הבוגרים. דבר הבדל משמעותי בין הנוער שבישראל, לנוער בשאר העולם.

הנוער כבעיה או בבעיה?:

ביחס לבני הנוער, מוצגות שתי תפיסות. 

תפיסה ראשונה, זוהי התפיסה שאומרת שבני הנוער הם הגורם למצב הבעייתי של החברה, זאת אומרת, אם הנוער היה משנה את התנהגותו בחברה, בעיות רבות היו נפתרות. 

בניגוד לגישה זו,ישנה תפיסה נוספת שטוענת כי הנוער עצמו בבעיה. הסתכלות זו אומרת כי הנוער הוא חלק מחברה,ומושפע ממנה. כך שאם בחברה יש בעיות,גם בין בני הנוער ישנם בעיות.

לדוגמא: אם נער גדל במשפחה שבה יש הורים אלימים, ישנו סיכוי סביר שגם הוא ישתמש באלימות. 

התאומות סובול- הילי ז"ל, שירי והחבר הרוצח

כתב אישום הוגש נגד שירי סובול ובן זוגה דוד ערן בגין רצח הילי סובול • על פי כתב האישום, השניים תכננו זאת זמן רב • לאחר שצפתה ברצח, ניסתה שירי להסתיר ראיות ולהזהיר את דוד מפני השוטרים.

"דוד דקר את הילי יותר מ-130 דקירות בזמן ששירי צפתה במעשה"

במקרה זה קשה לשפוט האם שירי והילי מגיעות מחברה שאינה תקינה לגמרי, אך אנו יודעים כי הילי לדוגמא עברה כמה בתי ספר ופנימיות במשך תקופת חייה, היא לא הייתה גרה בבית, ואילו שירי כן. ההפליות ביניהן היו מודגשות ביותר בעיקר כשהייתה חוזרת הילי הביתה מהפנימייה, אמם נתנה יחס ועדיפות לשירי.  אותו אורח חיים קשה שבו גדלו השתיים אכן יכול להיות הגורם למקרה ולשנאה זו שהתפתחה בין השתיים, אך אנו לא באמת יכולים לשפוט את אותו מצב., אלא רק להעלות השארות לגבי המקרה. 

ייצוג הנוער בתקשורת:

בישיבה התיכונית בני עקיבא בנתניה אנו יכולים לראות את אותו מחקר שהוכיח כי תמיכה חיובית של מבוגרים בנוער אכן משפיעה עליו לטובה וגורמת לנוער לתרום ולעזור לקהילה. כאשר המבוגרים מקנים לנוער ערכים, מוסר, מלמדים אותם את הדרך הנכונה והישרה לאורח חיים בריא, הנוער משכיל מכך ולומד ומפגין את אותם דברים שלומד,את אותה השפעה חיובית לסביבה ולקהילה. 

תלמידי הישיבה החליטו לערוך יום הוקרה לעובדי התחזוקה, לאנשים השקופים. באותו יום הכינו להם התלמידים ארוחת בוקר מפנקת על שולחן ערוך יפה ומושקע עם אוכל שהם התלמידים עצמם הכינו, קנו להם שי שעשה להם טוב על הלב וארגנו להם טיול בירושלים. במקום שהם ינקו ויסדרו, התלמידים החליפו אותם ועבדו במקומם- בשירותים,במטבח, בניקיון. בפעם הראשונה הבינו איזו עבודה קשה זו, והחלו להעריך יותר את האנשים ה"שקופים" שעובדים סביבם.

התקשורת מציגה את הנוער בצורה בעייתי, אחד הדברים הנמנים בתוך אותה צורה בעייתית היא בעיית העיוות. כלומר, רוב הסיקורים של בני הנוער הם שלילים ועוסקים בבעיות. דבר זה מעוות את המצב האמיתי של הנוער וגורם לכך שרבים מן המבוגרים נרתעים מבני הנוער. דבר זה פוגע בסוף לבסוף בבני הנוער, מפני שהוכח כי מבוגרים בעזרת גישתם החיובית תורמים להתפתחות בני הנוער. 

לסיכום, אנו בסופו של דבר מחליטים כיצד נתפסים בעינינו בני הנוער. אנו יכולים להחליט האם להסתכל על המקרים הקיצוניים והפגמים שיש בבני הנוער, כגון הרצח בבית התאומות סובול, או לעומת זאת האם להסתכל דווקא על המקרים החיוביים שסביב בני הנוער כמו יום ההוקרה שארגנו תלמידי ישיבת בני עקיבא בנתניה. לפי מחקרים הוכח כי כאשר מסכלים על בני הנוער בגישה חיובית, דבר זה תורם להתפתחותם, ולכן כדאי לנסות ולהשתדל להסתכל על אותם בני הנוער בצורה חיובית, כך שבעתיד בעקבות אותה דחיפה חיובית העולם יהפוך להיות מקום טוב יותר.  

ייצוג עוני:

סוגיית העוני בישראל זוהי סוגיה שקשה להגדיר. סוגיית זו ניצבת שנים רבות בלב השיח המקצועי והציבורי, והיא מלווה בשאלה- מיהו עני? התשובות לשאלה זו שונות ומגוונות, וכן מושתתות על השקפות על עולם. 

דרכים להגדיר את העוני:

• הגדרה ליברלית- עוני הוא חיים מתחת לסף הקיום הבסיסי. לאדם עני אין את היכולת לספק לעצמו מספיק מזון, קורת גג, חימום וכו' בכדי לשרוד.
• הגדרה יחסית- לכל אדם יש צרכים משל עצמו, ולכל חברה יש את הרמה שלה. העוני תלוי באותה רמה שבה נמצאת החברה. זאת אומרת העוני הוא יחסי לחברה ולתקופה שבה אותה אדם חי.  

בעבר העוני היה דבר שהיה קל לזיהוי. אותו אדם עני היה הולך עם שיער פרוע, בגדים קורעים ומלוכלכים. כיום, יותר קשה לזהות אדם עני, מפני שזהו דבר מבייש. לכן, אותם עניים מנסים להשתלב בחברה כמה שיותר. להתעלם מהעוני ולהסוות אותו בחברה המערבית.

אנו יכולים לראות בתמונה זו אדם שמחפש אוכל בפחי הזבל. אדם זה נמצא כנראה מתחת לקו העוני, ואין באפשרותו לממן לעצמו את מזונותיו. בנוסף, בידו הוא מחזיק תיקים גדולים בגודלם אך לא מספיק גדולים בכדי להכיל את כמות הדברים שאדם בסכלה הנורמה צריך שיהיו לו. אנו יכולים להבין לפי אותם תיקים כי לאדם זה אין קורת גג ומקום לגור בו. עם כל זאת, אותו אדם לובש חליפה, בגדים שמצטיירים כרשמיים. מובן לנו מכך שלמרות מצבו הכלכלי הירוד והקושי לשרוד, אותו אדם מנסה להשתלב בחברה, ולהסתיר את מצבו. ניתן לשייך את אותו אדם להגדרה של "עני ליברלי".

ייצוג העוני בתקשורת: 

התקשורת מראה לנו את מקרי הקיצון של העוני, את המקרה של האישה הזקנה שאוספת אוכל מפחי הזבל, את המקרה שבו ילד עומד מול מקרר ריק. אך בעצם מראה רק צד קיצון אחד. התקשורת לא מספרת לנו את הסיפור המלא, של אותה זקנה שבצהריים עובדת, אך למרות זאת בעקבות המשכורת המצומצמת שמקבלת מוכרחה לחפש אוכל בפחים בכדי שיהיה למשפחתה וכו'. התקשורת לא מספרת לנו את דברים אלו מפני שאלו דברים לא מעניינים, דברים שלא מספיק "חמים". דבר זה גורם לנו להתעצבן על אותם אנשים, שנראה כי הם מסכנים ומחטטים בפחים, ולא מנסים לשפר את מצבם. כל זאת בעקבות התקשורת שרוצה לזעזע אותנו ולהביא לנו את הדברים הקשים. המציאות מראה כי למרות שיש אנשים שעובדים, בעקבות המציאות הקשה והמחירים הבלתי יאמנו, קשה לשרוד ולהישאר מעל קו העוני.

רמי קלינשטיין במופע "לא לבד" בערב התרמה לעמותת אחים

התקשורת עוסקת בעוני כאשר ישנם אירועים מיוחדים היוצאים מן הכלל. לדוגמא- כאשר מתפרסם דו"ח העוני, בתקופת החגים ועוד. בזמנים כאלו התקשורת נזכרת לעסוק בעוני ובמסביב לה. פעמים אחדות במשך השנה ישנו משדר התרמה שבו מופיעים סלבס. אותם סלבס שרים, רוקדים ומצחיקים, כל זה בכדי לגרום לנו, התושבים לתרום לאותם ארגונים. כך בעצם בעיית העוני הופכת להיות הבעיה של התושבים. אם התושבים לא יתרמו כסף לאותם ארגונים פשוט לא יהיה להם. במקום שהממשלה תהיה אחראית לבעיה זו, אנו התושבים אחראים לה, לסיפוק מזון השכלה וכסף לאותם עניים. במשדרים אלו הופכים את אותם עניים ל"סלבס" ליום אחד, הם מדוברים בתקשורת ונמצאים על סדר יומנו. אך הבעיה בכך היא שלאחר אותו היום אנו חוזרים לשגרת חיינו ושוכחים מאותם עניים הנמצאים במצוקה. 

התקשורת מציגה את העניים הכי קיצוניים, וגורמת לנו לחשוב כי אותם עניים לא עושים את ההשתדלות בשביל לצאת מאותו מצב כלכלי ירוד. מתעלמת מהעובדה שישנם עניים רבים שעובדים בכל יום, אך למרות עבודתם הקשה, עדיין נמצאים באותו מינוס גדול. התקשורת לא מציגה בפנינו את התהליכים, ובכך גורמת לנו להישאר עם אותה תפיסה שטחית בנושא העוני.